שני גזוזטראות. הן העצים הבולטים מכותל הבית וכגון שהן רחבות ד' על ד' וגבוהות למעלה מעשרה והן זו כנגד זו בר''ה בכה''ג בין המושיט ובין הזורק מזו לזו פטור שלא מצינו במלאכת המשכן לא זריקה ולא הושטה במרה''י לרה''י ורחב של ר''ה מפסקת ביניהן מפני שלא היו מושיטין הקרשים לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה לפי שארבע עגלו' היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והעגלות היו מהלכות שתים שתי' זו בצד זו וכשהיו פורקין את המשכן ולטעון את הקרשים על העגלות היו מעמידין אותן כדרך הליכתן שתים זו בצד זו לפני המשכן בסמוך לו ושתים זו בצד זו לפניהם דרך הליכתן לאורך ר''ה לפי שהליכתן היה אחר עמוד הענן ההולך לפניהם וא''כ פורקי המשכן היו משימין הקרשים על אותן שתי העגלות הסמוכות למשכן ומהן היו מושיטים לאותן שתי העגלות שעומדות לפניהן ולא היו צריכין להושיט מעגלה לעגלה שבצדה שהרי שתיהן סמוכות היו לפורקי המשכן:

היו שניהן. הגזוזטראות:

בדיוטא אחת. כלומר בשורה אחת לאורך ר''ה על פני הבית ויש הפסק ר''ה ביניהן:

המושיט מזו לזו חייב והזורק פטור. כדמפרש ואזיל שכך היתה עבודת הלוים במשכן בשתי עגלות זו אחר זו שהן בר''ה והעגלות עצמן רה''י הן והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו דרך קצת אורך ר''ה המפסקת ביניהן וכדאמרן אבל לא היו זורקין אותן לפי שמחמת הכבידות הקרשים לא היו נזרקין:

מתני' חולית הבור. מה שעושין מהעפר שמוציאין מחפירת הקרקע ומקיפין סביבות הבור כמין חומה נקרא חולית הבור וכן מה שסביבות הסלע וקמ''ל דמצטרפין השפה שסביבותיהן ותנא בור לעמקו וסלע לגבהו ואם הן עשרה ברוחב ארבעה הנוטל מהן ומניח בר''ה או הנוטל מרשות הרבים ונותן על גבו חייב ואם הן פחות מכאן פטור:

רב אמר לית כאן פטור. במתניתין בזורק בשתי גזוזטראות בדיוטא אחת דקתני פטור וקאמר רב דלא תנינן הכא פטור אלא מותר הוא וכדמפרש לקמיה:

על דעתיה דרב למעלה מעשרה מותר. כלומר דרב מפרש נמי לפלוגתייהו דר''ע ורבנן כר' אלעזר דלעיל דבלמעלה מעשרה פליגי והלכך קאמר דלרבנן דלא ילפי זורק ממושיט מותר מיבעי ליה למיתני דאפילו לכתחלה נמי דזריקה דכה''ג לא הוה כלל ועל דעתיה דשמואל דלעיל דקאמר בלמטה מעשרה הוא דפליגי אבל למעלה מעשרה מיהת אסור הוא אף לרבנן:

והוא שתהא ר''ה מקפתו. להרה''י מכל צד ור' יוחנן פליג שאפילו מרוח אחת הר''ה מפסיק ביניהן נמי פליגי ר''ע ורבנן כדאמרינן לעיל וכי לא מן אלין עגלות אנו למדין ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון הוא דהוי והיתה הושטה מרה''י לרה''י למעלה מעשרה דרך הר''ה שברוח אחת ביניהן:

בלבד על ידי שנים. הא דאמרינן המושיט חייב דווקא שאחד מושיט ואחד מקבל ממני ופריך בכל אתר וכו' שנים פטורין ומפני מה את אמר הכא שנים חייבין. שנייא היא. גבי הושטה שכך היתה עבודה באהל מועד וכו' וא''כ היו מושיטין זה לזה וע''י שנים היתה המלאכה:

אבל לא זורקין תני בר קפרא. לטעמא שלא לנהוג בקדשים בזיון ואפילו היו יכולין לזרוק אותן מ''מ אין זה דרך כבוד לזרקן:

תני בשם ר' יהודה זרק ד' אמות בר''ה חייב. כלומר דחשיב ליה אב כדמסיים דעביד ליה כמלאכה בפ''ע ולאו משום תולדה דהוצאה דלא דמיא לה שהיא מרשות לרשות והאי ברשות אחת היא ופריך א''כ על דעתיה דר' יהודה ארבעים מלאכות אינון וניתני למיחשבה בתוך אבות מלאכות וקאמר דלא אתינן מיתני במתני' דאבות מלאכות אלא מילין דכ''ע מודו בהו ובפלוגתא לא קא מיירי:

מתופרי יריעות למד ר' יהודה. שזורק ד' אמות בר''ה מלאכה מיקריא שהיו יושבין במחנה לויה שהיא ר''ה והיו מזרקין את מחטיהן אלו לאלו ופריך ולאו כרמלית היא דמ''מ הן היו יושבין מסתמא בצדי האהלים שלא למנוע מעבר לרבים וצדי אהלים לאו כר''ה הן כדאמרי' לעיל בפ''ק דצדי ר''ה לאו כר''ה דמי אלא ככרמלית מיחשבא:

מן הצד היו מזרקין. כלומר אע''פ שהן בצדי אהלים היו יושבין לא זרקו מחטיהן זה לזה דרך הצידין שהיו יושבין אלא מן הצד שחוצה להן היו זורקין ואותו צד ר''ה הוא דהויא ואם כן היתה זריקה במשכן ד' אמות בר''ה:

מתני' הזורק ארבע אמות בכותל. שמתחלת זריקתו ארבע אמות ברשות הרבים הוא ונח החפץ בכותל ובגמרא מוקי לה כגון בדבילה שמנה וכיוצא בה מדבר הנדבק אם נדבק בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר הוא כלמעלה מעשרה ופטור דלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא ואם נדבק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ הוא וחייב ואפי' אין שם אלא ד' אמות מצומצמות שאין עובי דבר הנדבק ממעט כלום:

זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות. ואפי' הרוח גלגלתו פטור שזה לא נתכוין מתחלה לזריקה של חיוב אבל אם זרק מתחלה לחוץ מד' אמות ואחר כך נתגלגל לתוך ד' אמות חייב ודוקא שנח החפץ מתחלה חוץ לד' על גבי משהו ואחר כך נתגלגל לתוך ד' אמות אבל לא נח כלל הרי זה פטור:

גמ' א''ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה. משום דקשיא ליה לר' יוחנן דלמה ליה למיתני חולית הבור ליתני הבור והסלע וכו' אלא ודאי דקמ''ל דחולית הבור מצטרף הוא להחלל ומפרש לה דלא תימא לענין צירוף גבוה י' הוא דקתני דהא ליתא דנהי דדינא הכי דמצטרף גם לגובה לענין עומק הבור שמשלימו לעשרה מ''מ מדקתני שהן גבוהין עשרה משמע שיש בהן גבוה י' ועוד דאם החוליא אינה גבוה בעצמה י' היאך מתחייב בנותן על גבה ומכיון דעל כרחך בגבוה י' מיירי לענין מאי אשמעינן הצירוף הלכך קאמר דלהכי הוי הצירוף שהעומד של החוליא מצטרף הוא להחלל להשלים הרוחב ארבעה על ארבעה והלכך הנותן על גבה חייב שהרי גבוה עשרה ויש שם רוחב ד' על ד' ע''י צירוף עם החלל:

והוא שיהא העומד. של החוליא רבה על החלל דאז מצרף עמו החלל להשלימו לארבעה לחייב להנותן על גבה:

ר' זעירא בעי. מאי עד שיהא העומד רבה דקאמר ר' יוחנן אם בעינן עד שיהא העומד שמכאן ומכאן בשני צדדי הבור רבה על החלל וכדמפרש לה לקמן להבעיא דר' זעירא. א''ר יוסי פשיטא ליה לר''ז שאין וכו' פשיטא ליה שאין עומד מצד א' רבה. בתמיה כלומר ומאי קא מיבעיא ליה וכי פשיטא ליה להא דאין עומד מצד אחד מהני לצירוף ולמימר דעד שיהא עומד מכאן ומכאן ותו דאפי' את''ל דס''ל דבעינן דוקא עד שיהא עומד מכאן ומכאן אכתי קשיא וכי פשיטא ליה שאין עומד מצד אחר רבה וכלומר דלא תהני הריבוי אם אינו אלא מצד אחד ואמאי לא והרי כשהוא רבה הוא רבה ומהיכי תיתי לומר עד שיהא רבה משני הצדדין:

לא צורכה דלא אפי' עומד השני. כלו' לא כדס''ד בפירושא דהבעיא דרבי זעירא דלא צריכא ליה למיבעי אלא בכה''ג אם אפי' עומד השני מהני אם הוא רבה וכגון שלא היה בו בתחלה כ''א עומד מצד אחד ולא היה רבה על החלל דאלו היה רבה תו לא בעינן טפי אלא שלא היה רבה ואחר כך בא לו עומד שני שעשאו מצד האחר והכי הוא דקא מיבעי ליה מי אמרי' עד שיהא עומד שבכאן או שבכאן רבה בתחלה דאז מצטרף הוא עם החלל ולאפוקי אם לא היה רבה מצד אחד ושוב עשאו לצד השני דלא מהני אפילו הוא רבה ומטעמא דמכיון שמתחלה לא היה בו שיעור צירוף תו לא מהני מה שהוסיף בו אחר כך או שעשאו מצד השני רבה או דילמא מכיון דהשתא מיהת איכא עומד שהוא רבה מצטרף הוא עם החלל. כל זה נראה לפרש לפי מה שכתוב כאן לפנינו וא''א לפרש להא אדלעיל ולכאורה מתפרש שפיר על חולית הבור והסלע ומיהו מדמציין הש''ס אחר כך לדין חולית הבור והסלע ואם שאין לסמוך על הציוני' בהעתקה ובדפוס כמו בהספרים שלפנינו כמו שתראה שברוב המקומות מהופכים ומסורסים המה וכמו שהודעתיך בכמה וכמה מקומות בחיבורי על הש''ס הזה מכל מקום כאן משמע דלא קאי הא דר' יוחנן ודר''ז על דין חולית הבור והסלע דמתני' דהכא שהרי בתר הכי הוא דמפרש לה וקאמר מה אנן קיימין וכו' כדמפרשינן לקמן וזה סותר הוא להא דר' יוחנן לכן נראה דהאי דר' יוחנן לא שייך לכאן לדין דחולית הבור והסלע דהמתני' אלא עיקר מקומו לקמן הוא בעירובין בפ' כיצד משתתפין בהלכה ג' דהתם גרסי' לה לכולא מילתא ואיידי דאיירי גם כאן בחולית הבור והסלע מייתי לה כדרך הש''ס הזה בכל מקום. והתם על המתני' הוא דשייכא דתנינן אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת וכו' חולית הבור והסלע. גבוהין י' טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר בד''א בסמוכה וכו' איזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים ועלה הוא דגריס שם א''ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה וכו' עד אפי' עומד השני. וזה מתפרש בפשיטות וכפי הדרך שפרשנו לעיל דהני ארבעה טפחים מצטרפין העומד והחלל של הבור למיקרי אינה סמוכה למרפסת והוא שיהא העומד רבה על החלל וכו' הכל כדפרישית וזהו הנכון והאמת:

חולית הבור והסלע וכו'. השתא מפרש לה לדינא דמתני' דמה אנן קיימין בה אם דמיירי שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה בפני עצמן בלא צירוף הבור והסלע א''כ קשיא פשיטא ומאי קמ''ל הנוטל מהן וכו' הלא החוליא לבדה רשות בפני עצמה היא ככל רשות היחיד בעלמא העומד ברשות הרבים ואם גבוהין עשרה הן אבל אינן רחבין ארבעה וקמ''ל דמצטרף עם הבור או עם הסלע לרוחב ארבעה קשיא אמאי הרי הדא היא דאמר רב חסדא בשם איסי לעיל בפ''ק בסוף הלכה א' קנה נעוץ בר''ה אפי' הוא גבוה עשרה הואיל ואינו רחב ד' מותר לר''ה ממנה וכן מרה''י לתוכה דמקום פטור בעלמא הוא ובלבד שלא יחלוף וכדפרישית שם וא''כ לרב חסדא דמחשביה למקום פטור בכל כה''ג לא מהני ליה צירוף דהרי רשות שהוא פטור לגמרי ויש בו גובה עשרה אינו מצטרף לחיובא:

אלא כן אנן קיימין. להמתני' כשאינן לא רחבין ארבעה ולא גבוהין עשרה בפני עצמן והשתא מכיון שבתחלה אין בהן לא שיעור גובה ולא שיעור רוחב מצטרפין הן עם החלל הבור או עם הסלע ואם יש מחמת הצירוף גבוה עשרה ורחב ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב:

לית כאן פטור אלא מותר. הא דקתני פחות מכאן פטור לא תימא פטור אבל אסור כדאמרי' בעלמא אלא דהכא מותר לגמרי דמכיון שאינן גבוהין עשרה או שאינן רחבים ארבעה אינן אלא כמקום פטור בעלמא ואפי' לכתחלה מותר ליטול מהן לר''ה וליתן על גבן:

תמן תנינן. בפ''ב דעדיות ואיידי דאיירי בפטור ומותר מייתי לה דהני נמי פטור ומותר כדקאמר ר' יוחנן:

המפיס מורסא. הוא שחין שיש בו מוגלא קוויסטר''א בלעז:

אם לעשות לה פה. כדרך שהרופאים עושין להרחיב פי המכה ומתכוונין לרפואה חייב משום מכה בפטיש שזה נקרא גמר מלאכה ממלאכת הרופא לית כאן פטור אבל אסור אלא מותר לכתחלה לעשות כדי להוציא הליחה:

הצד נחש בשבת וכו' לית כאן פטור אלא מותר לכתחלה אם נתכוין להנצל מנשיכתו:

תמן תנינן ועל לפסים וכו'. האי לא שייכא מידי לפטור או מותר אלא אגב דקתני להא התם דזהו משלשה דברים שאמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר ופירשן ר' יהושע בן מתיא מייתי להא נמי הכא:

לפסים אירוניות. כלי חרס של בני כפרים והן עשויין ככדור חלול מבפנים ולאחר שמצרפין אותן בכבשן חותכין אותן באמצע ונעשה מהן שני כלים והן טהורות באהל המת כל זמן שהן סתומין לפי שאין להם אויר ואין כלי חרס מיטמא מגבו אלא מאוירו אבל טמאות במשא הזב אע''פ שאין להם אויר:

אמר ר' זעירא ויאות. על צידת נחש היא דקאי דשפיר מוכחא נמי מהא דלקמן דפטור ומותר הוא:

אם לצורך הדא דתנינן אם לרפואה חייב. כלומר דהא דתנינן לקמן בריש פ' שמונה שרצים ושאר שקצים ורמשים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור והאי לצורך הוא הדא דתנינן בעדיות אם לרפואה חייב והשתא הא דמסיים ושלא לצורך פטור נמי הוא הדא דתנינן שם ואם מתעסק שלא ישכנו פטור ואי ס''ד דהאי פטור פטור ואסור הוא ואמאי מהפך התנא התם ושונה הפטור קודם החיוב ולא כדתנינן בכל המקומות לצד החיוב ברישא ובתר הכי לצד הפטור וכהאי דשנה בשמונה שרצים בהאי דינא גופיה אלא ודאי הא קמ''ל דהאי פטור פטור ומותר הוא ואי הוה תני לה כמו בכל המקומות הוה מפרשינן נמי להא כמו בכל המקומות דבזה איכא חיובא ובזה לאו חיובא איכא אלא דפטור אבל אסור ומדהפך ותני להא הוי דעל כרחך בדין דצידת נחש שמעינן דפטור דקאמר פטור ומותר הוא ואף דלמפיס מורסא אין לנו ראיה והוכחה דמותר מיהו לצידת נחש יאות הוא דמוכחא כר' יוחנן: